סודיות כלפי ילדים ונוער
עומר חגג יום הולדת 16 לפני שבועיים. הוא מגיע נרגש לשיחה עם המטפלת ומספר את עלילות סוף השבוע עם החברים. היה שם הכל מהכל, ״בית ריק״, סרט, אוכל שהוא אוהב, חברים, בנות וגם אלכוהול. הרבה ממנו. את סוף הערב הוא לא לגמרי זוכר אבל מצא את עצמו ישן על הרצפה בחדר של אחותו אחרי שהקיא כהוגן. כל ההתלהבות איתה נכנס לחדר מצטמקת כשהוא מגיע לסוף הסיפור.
ההורים שלו נמצאים בהליך גירושים ארוך וסוער, וכרגע הוא רואה את אבא שלו רק פעמיים בשבוע. הוא, אמא שלו ואחותו נאלצו לעבור לדירה קטנה יותר בשכונה קצת פחות טובה. הוא יודע ומעורב בעניינים הכספיים ופתאום הדאגה מתחילה לטפס לו במעלה הגרון ומשתלטת על המילים.
״אבל אל תגלי טוב?״ הוא מביט במטפלת בעיניים מלאות בדמעות שמסרבות לזלוג החוצה ומנסה לשמור על ארשת רצינית של מתבגר טיפוסי. הוא חושש שההורים לא יבינו, ידאגו או (הכי מפחיד) ינסו לדבר איתו על זה והיא כמטפלת, חוששת למצבו הרגשי. ״אמא בתקופה ממש קשה גם ככה, לא בא לי שתכעס״.
הבקשה הקטנה והכנה הזו חוזרת על עצמה בחדר הטיפולים שוב ושוב מפי המטופלים. לפעמים יש בסופה סימן שאלה ולפעמים סימן קריאה ברור ונוקשה. הצורך בתחושת הביטחון והשמירה מתבטא הרבה פעמים עבור הילדים והנוער במניעת החשיפה. מטפלים בנוער וילדים נמצאים פעמים רבות בדילמה – מה להוציא החוצה מחדר הטיפולים ומה להשאיר בין ארבעת הקירות ובארבע העיניים. כאשר הדברים הם שחור ולבן התשובה ברורה – סכנה ממשית, עבירה על החוק, פגיעה במטופל וכדומה מחייבים דיווח. אבל מה קורה בתחום האפור, הרחב והמבלבל?
המטרה של כל מטפל היא שהמטופל ירגיש בנוח בחדר ומולו, יסכים לחשוף ולשתף בדברים טובים וכואבים כאחד, בכעסים, ברצונות ובצרכים שלו בצורה כנה וכמעט ללא מחסומים. בשביל שזה יקרה הוא צריך להרגיש מוגן ושמור. אך מה קורה כאשר תכנים מהטיפול צריכים לצאת החוצה להורים של הנער או לגורם אחר? הדרך הנכונה ביותר להתמודד עם הבקשה הכנה והקשה של שמירת הסודיות, כאשר לא ניתן לעשות זאת, היא באמצעות כנות ושיתוף המטופל כבר בשלבים הראשונים של הקשר הטיפולי.
ראשית, מומלץ להבהיר את הנושאים בעלי חובת הדיווח והתכנים אותם המטפל יהיה חייב לשתף את הורי המטופל או גורם מקצועי אחר. שנית, גם כאשר המטפל נאלץ להוציא החוצה תכנים מן השיחה הטיפולית חשוב לשתף את המטופל שאין אפשרות להשאיר את המידע ששיתף בטיפול בין המטופל ומטפל בלבד ולהסביר בצורה מפורטת וכנה ככל שניתן ובהתאם לגיל המטופל את הסיבה לכך.
בני הנוער והילדים המגיעים לטיפול בכללי ולאחר גירושים בפרט, צריכים להרגיש שהם בעלי שליטה, דבר שנלקח מהם בעת פרידת הוריהם. ההסבר והשיתוף מכבד את מקומם ומחזיר עד כמה שניתן את השליטה על חייהם לידיהם. ניתן להציע מספר אפשרויות לפעולה – ״איך תרצה שהמידע יעבור לאמא/אבא? ״ ואז כדאי לנסות לבחור יחד:
- מי – מי משתף? המטופל? המטפל? יחד? האפשרות הטובה ביותר היא שהמטופל ישתף את הוריו בעצמו. אבל לעיתים זה לא מתאפשר.
- למי – למי אומרים? אמא? אבא? בוגר אחר?
- איך – איך הכי נכון לשתף? בטלפון? פנים מול פנים? לכתוב מכתב? בנוכחות אחרים או לבד?
- כמה – איזה מידע חייב לעבור ואיזה אפשר להשאיר בינתיים בין המטופל למטפל? המטרה היא לתת את הנקודות החשובות אבל להשאיר את המרחב הטיפולי בטוח ומאפשר.
במידה והנער או הנערה אינם משתפים פעולה עם בחירת אופן השיתוף, כדאי להסביר ולהבהיר שהמידע בכל זאת ייצא החוצה כיוון שיש דאגה למטופל ולהציג כיצד ולמי המטפל בוחר להעביר את המידע.
חשוב להבהיר - לנגד עיני המטפל תמיד תעמוד טובת הילד והרקע האישי של המטופל. כל החלטה שתיעשה היא על מנת להיטיב עם המטופל (גם אם לטווח הארוך), תוך שמירה על פרטיותו ככל שניתן.