היא נערה גבוהה מאוד ורזה כמו שהיא גבוהה. מכונסת בעצמה. מתביישת. היא קצת חוששת אבל נראה שהיא נותנת בי אמון מהר יחסית נפרדנו מאמא שלה ונכנסנו לחדר. יש בו ספה גדולה ושתי כורסאות. אני שואלת אותה איפה תרצה לשבת - ספה או כורסא? היא בוחרת בספה. מתיישבת באמצע של הספה בדיוק, לא נשענת. יושבת מעט כפופה, בוחנת את החדר ובעיקר את הרצפה. אני מחייכת אליה ומציגה את עצמי. ״ספרי לי עלייך״.
היא שותקת.
״בואי נתחיל מדברים קטנים - בת כמה את?״
״13״
״מה את אוהבת לעשות?״
״לצייר״
״מה את אוהבת לצייר?״
״כל מיני.״ שתיקה.
״יש לך אולי תמונה של משהו שציירת?״
״לא.״
היא נערה במראה ובגיל הכרונולוגי אבל הילדות עדיין ניכרת בה. בדיבור, בהתנהגות, ביחסים עם אמא שלה. ככה עוברות 20 דקות - אני שואלת והיא עונה. חצי מהתשובות הן ״לא יודעת״ והשאר במעט מילים אבל היא לא מתנגדת ולאט לאט הכתפיים שלה יורדות מהאוזניים, המבטים כבר גבוהים יותר מקו הרצפה והיא מעט נשענת לאחור אבל עוד לא מתמסרת לספה המזמינה. וגם לא אליי.
״אני אשאל עכשיו שאלה קצת יותר קשה - את רוצה לפגוש את אבא?״
״לא.״ תשובה קצרה ועניינית שלא מותירה ספק. כביכול. אבל אני יודעת שהיא אמרה אחרת, היא כבר הסכימה. למה שתרצה בעצם? אני שואלת את עצמי בראש. זה אבא שהיא לא מכירה, לא ראתה אותו מאז שהייתה קטנה ורק שמעה עליו דברים, לא מחמיאים. אני נושמת רגע את הסירוב שלה ובודקת אם יש לו המשך. שפת הגוף שלה שונה, לא סגורה כמו ה״לא״ הקצר.
היא מסתכלת עליי במבט שואל. כנראה שתקתי זמן קצר וזה גרם לה אי נוחות.
שתיקה היא דבר מורכב תמיד ולבני נוער בפרט - אלא אם הם בוחרים בה.
״מה גורם לך לא לרצות לפגוש אותו?״
״אני לא מכירה אותו. הוא לא היה פה עד עכשיו״.
בתהליך טיפולי יש זמן ואפשרות לפתוח את הדברים לאט, בקצב שמתאים לה ויש לי כל כך הרבה מה לשאול. אבל התהליך עם רותם הוא קצר והזמן שלנו מאוד מוגבל אז אני מחליטה לקפוץ למים - ״יש משהו שאת חוששת ממנו במפגש עם אבא? ״
״כן.״
״את מוכנה לשתף אותי?״
היא משתפת בכנות מפתיעה בחששות שלה, על איך זה ירגיש? מה יהיה הלאה? שאולי החלום היפה של איחוד אב ובתו לא יתגשם כפי שהיא מדמיינת אותו. זה באמת יכול להיות מפחיד. אני מחזקת אותה על השיתוף והכנות והיכולת לבטוח בי. אנחנו מדברות עוד קצת ומסיימות את הפגישה עם הסכמה להיפגש שוב.
איזו נערה אמיצה.
גוף ונפש, נפש וגוף
״היא הקיאה בדרך הבייתה״ אמא שלה מספרת לי בטלפון כשאנחנו מתאמות את הפגישה הבאה שלנו. ״כל היום היא הרגישה לא טוב, עלה לה החום.״ עולות בי כל מיני מחשבות - אולי העבר מציף מידי? אולי יש משהו בין אבא שלה לבינה שאינני יודעת? אולי העמסתי יותר מידי?
הדרך הטובה ביותר היא לדבר עם הנערה, היא ה״מאסטרית״ לעצמה.
בפגישה איתה אני פותחת ושואלת לשלומה. היא שוב ממעטת במענה ומקצרת אותו ״בסדר״ ומורידה את המבט. היא עדיין מתביישת. אני משתפת אותה בשיחה עם אימה ומסבירה שאני יודעת שעבר עליה הרבה אחרי הפגישה האחרונה שלנו. ״נכון״ שוב תשובה קצרה. ושתיקה. ״תרצי לשתף אותי קצת במחשבות שהיו לך בעקבות הפגישה?״ ״אני לא רוצה לפגוש אותו״ שוב סירוב.
שוב נראה כי אין עתיד והמשכיות לתהליך שלנו.
״את חוששת או לא רוצה?״״
לא רוצה” היא החלטית, נראית סגורה אך מישירה אליי את המבט פעם ראשונה בפגישה.
״אני מכבדת את ההחלטה שלך. בסוף את בוחרת ולא נעשה שום דבר שאת לא רוצה או לא מרגישה איתו בנוח״.
הכתפיים שלה מתרככות כמעט מיד. היא נראית מעט מבולבלת אבל ניכר בגוף שלה, באוויר בחדר שהיא רגועה יותר. אני שמחה. ״שיתפת מישהו או מישהי בפגישה שלנו? אולי חברה?״
״לא…״
״אני יודעת שגם אבא שלך מאוד רוצה לפגוש אותך וגם אמא שלך תומכת בזה. את יודעת את זה?״
״כן.״ היא שותקת. ״הבנתי שיש לו ילדים קטנים״
״נכון. שלושה.״
״רציתי אחים קטנים״
״בעצם יש לך חצי אחים, את פשוט לא מכירה אותם עדיין.״
״יש משהו שהיית רוצה להגיד לאבא?״
״אני רוצה להגיד לו שאני לא צריכה אותו. אני מוכנה להיפגש איתו ולהגיד לו שאני לא צריכה אותו״.
״את יכולה להגיד לו מה שתרצי. את רוצה לפגוש אותו ולהגיד לו?״
״אפשר״
״זו אמירה של כעס. את מרגישה שאת כועסת עליו?״
״לא. גם״
״מותר לך לכעוס, מותר לך להרגיש הכל.״
אנחנו מסכמות את הפגישה בדגשים שהיא קובעת על מנת להיפגש איתו. יש פגישה. אחרי 12 שנים. יש פגישה.